ויום אחד זה יקרה.

ויום אחד זה יקרה.
אני אזהה אותה מרחוק וארוץ אליה.
חסרת נשימה אביט בה ואגלה להפתעתי שגם מקרוב היא נראית בדיוק כמוני.
היא תרים את גבותיה כפי שעושים אנשים חסרי סבלנות.
"היי", אני אגיד לה, עדיין מתנשפת מהריצה.
"מה את רוצה?", היא תשאל בקול שנשמע בדיוק כמו שלי.
"אני לא יודעת אם שמת לב, אבל אנחנו בדיוק אותו הדבר!", אני אומרת את המובן מאליו.
"לא. אנחנו לא", היא תענה ותתרחק, זקופה ועם מבט לא מושפל.

כל כך הייתי רוצה לעקוב אחריה. לראות אם היא נשואה. אם יש לה ילדים. באיזה אוטו היא נוהגת. היכן היא עובדת. איזה ספר מונח לה ליד המיטה.
אבל אני יודעת שעדיף שלא אעשה זאת. היא תמשיך את חייה ואני אמשיך את חיי. חבל, אבל ככה זה צריך להיות.