הספר הבא

זהו. סיימתי לקרוא את ספרה של חנה ארדנט על משפט אייכמן (דו"ח על הבנאליות של הרוע). למרות שהתחלתי לקרוא את הספר עם ספויילר ענק ("תולים אותו בסוף!"), בכל זאת הוא הצליח לרתק אותי עד סופו. היה לי רק סיוט אחד על הספר (לפחות רק אחד שאני זוכרת) שזה שיפור ניכר מהדרך שבה תת המודע שלי הגיב ל"גרמנים נגד גרמנים" של צימרמן. מעודדת מכך אני צריכה לבחור את הספר הבא שאקרא.

יסודות הטוטליטריות / חנה ארדנט.
פלוס: אהבתי את כתיבתה על אייכמן. גילתה ביקורתיות חסרת רחמים כלפי כל פרט.
מינוס: היא יכולה להיות קרירה ולנסח שאלות מטרידות. (כאילו, באמת מטרידות. מהסוג שאני מוצאת את עצמי חושבת עליהן תוך כדי מקלחת או לפני השינה).

וילהלם מאר: הפטריארך של האנטישמיות / משה צימרמן.
פלוס: כל הידע שלי על מקורותיה של האנטישמיות החדשה לוקה בחסר ומתבסס בעיקר על אנקדוטות משיעורי היסטוריה בתיכון. זה נראה כמו ספר נפלא להרחבה בנושא.
מינוס: הספר כולל תרגום של ארבעה חיבורים אנטישמיים קלאסיים. תמיד קיים בי החשש שאם אקרא אותם אני עוד עלולה להשתכנע. כבר כיום אני לא סובלת את עצמי משלל סיבות (קיימות ומומצאות) ואני חוששת להוסיף סיבה נוספת. מצד שני, אני סמולנית, כך שאני כבר אוטואנטישמית.

מפקד-פלוגה / צ'רלס מקדונלד.
צ'רלס מקדונלד היה מ"פ בצבא האמריקאי במלחמת העולם השניה. זהו ספר על חוויותיו בשירותו הצבאי.
פלוס: טקטיקה! תיאורי קרבות! ריח זיעה גברית ואבק שריפה! אהבתי את זה ביומן של רומל ממלחמת העולם הראשונה. אין סיבה שלא אתחבר לזה גם עכשיו. בונוס: באחד הפרקים היחידה של מקדונלד מגיעה ללייפציג, עירי האהובה. אולי אפילו אצליח לזהות את האתרים שיוזכרו. התרגשות.
מינוס: little known fact היא שצה"ל בשנותיו הראשונות נצרך לספרי טקטיקה. התוצאה: תרגום המוני ספרים קלאסיים בתרגום ארכאי. זה מתיש. למה אני מתכוונת? הנה ציטוטים לדוגמא מדפדוף אקראי:
"המסע במשאיות הובילנו לאורך חלק מבלגיה לפני שחצינו את הגבול אל דוכסות לוכסמבורג".
"התהלכתי בין הטורים הבלתי-סדירים של האהלים, והבוץ הסמיך השמיע קולות-מציצה בהדבקו לערדלי".
זה מרגיש קצת כמו לקום בבוקר ולהחליט שאתם הולכים לנהל את כל היום שלכם בהליכה אחורנית במקום קדימה.

גרמניה הנאצית והיהודים, שנות הרדיפות 1933-1939 / שאול פרידלנדר.
פלוס: "גרמנים נגד גרמנים" של צימרמן שעקב אחר מערכת היחסים (נקרא לזה ככה) בין גרמנים יהודים לגרמנים לא-יהודים היה ספר מופת. לרדת לרזולוציה הקטנה ביותר של התפתחות מערכת היחסים הזאת היה קריאה מטלטלת שהוציאה ממני פרץ יצירתיות ורגשות שלא זכרתי שקיימים בי.
מינוס: מניסיון העבר, עלול להיות מתיש רגשית ונפשית.

יכול להיות שקיים כאן מוטיב חוזר? הממ

 אז מה יהיה הספר הבא שאקרא?

רבקה שמעון על זוגיות: האישה כעציץ

(מתוך מדור התגובות במוסף "שבת" של מקור ראשון.)

לחזור ולהיות נזקקת

 הדיון בשבועות האחרונים מעלי דפי המוסף בנוגע לעריכת טקס הקידושין והאירוסין מתחת לחופה מאתגר ומעניין. איני מבקשת לדון בהיבטים המשפטיים או ההלכתיים, שהם מעניינים מאוד, משום שבכך, לענ”ד, יש החמצה עצומה של מעמד האירוסין־קידושין מההיבט הפנימי, הערכי, הפסיכולוגי והרוחני כאחד. היבט שהוא נצחי, לא משתנה, למרות השינויים, לכאורה, שעוברת החברה בדורות האחרונים.

הקשר הסודי בין האיש לאישה הוא קשר של סוד, ומשהו בכימיה הזו עובד כשהאישה משדרת נזקקות כלפי הגבר. מהרבנית רבקה שפירא גיליתי את דבריו הנפלאים של המהר”ל מפראג ב”נתיב האמונה”, שבהם הוא מביא את הסיפור המופלא על מעשה בחולדה ובור ומשווה את הקשר בין איש לאישה לקשר בין שמים לארץ, אמת לאמונה. מתי יורד גשם? כשהאדמה משדרת לשמים שהיא צמאה, יבשה, משוועת לברכה היורדת משמים להשקות אותה. אם האדמה היא כמו מצח נחושה, השדר לא יעבוד והשמים לא ישפיעו את השפע. לא ירד גשם לארץ.

משהו דומה מתרחש גם בקשר הזוגי. אם אישה לא תשדר לגבר שהיא מייחלת לשפע שלו, לאהבה, לנתינה שלו, מאמינה ביכולתו להיות המשפיע, לא תהיה פה זוגיות. הנזקקות הזו היא נצרכת.

את החוסר בהיבט הזה אני חשה הרבה שנים בנושא של דייטים ומציאת שידוך. באחד הכנסים שנכחתי בהם בשנים האחרונות שמעתי הרצאה מפי המטפלת המשפחתית רחל ארבוס. היא דיברה מול מאות נשים וטענה שגם אם הן כולן מפרנסות והבעלים שלהן לומדים בישיבה, הן חייבות להביא לבעל את המשכורת ולראות את הבעל כמפרנס. האישה החדשה של דורנו, המפרנסת את עצמה, יוצרת בעיה חדשה. היא הופכת להיות ה”בוסית”, והיא מפסיקה להיות “נזקקת”. בשביל מה היא צריכה גבר?

הדוגמאות שהבאתי הן בכוונה מעולם החומר כי הן באות להצביע על נזק גדול שחל בקשר הסודי הזה בין האיש לאישה. היא הפסיקה להיות נזקקת. במילים אחרות, היא לא משדרת לגבר שהיא עציץ! תשאירו אותנו עציצים במעמד החופה. אל תשנו כלום!

חכמינו, שהיו להם רוח הקודש, יראת א־לוהים והבנה בנפש האדם, ידעו שטוב לה לאישה, בטקס הקידושין או במעמד האירוסין, להיות עציץ. עציץ יבש צמא למים שמשדר לגבר: אני זקוקה לך.

הסיטואציה הנהדרת הזו שבה כלה כלולה מרימה מבט מצועף, תרתי משמע, כלפי הגבר הקונה אותה, היא מעמד מכונן, מעמד בריא בשורשו שמייצב את הזוגיות במקום הנכון. לאמור, את עציץ, ואם הוא לא ישקה אותך, נבול תיבולי. וזה טוב לחופה וזה טוב בתור תזכורת קבועה בעידן פמיניסטי עד מאה ועשרים, להזכיר לנו אמת בסיסית פשוטה שתמסד כל פעם מחדש את מוסד הנישואין שלנו.

וזה טוב מאוד גם בתור תזכורת לעם ישראל איך אנחנו אמורים להתפלל לה’. לא כמו הסתדרותניקים, אלא כמו נזקקים. “עציצים” המייחלים לגשמי הברכה של ה’. רק כך תגיע גם הגאולה המיוחלת.