שתי הערות על מחאת המילקי

1.
בשבוע שעבר נפגשתי עם האחות שאמורה ללוות אותי לאחר הלידה. היא היתה חייכנית ומקסימה. היא גם דיברה מהר ונאלצתי להפסיק אותה מספר פעמים ולבקש שתחזור על דבריה. הביקור שלה הסתכם כחוויה חיובית אך מתישה.

אני לא יכולה לדבר בשם המהגרים לברלין (ולמקומות אחרים). אנחנו נמצאים כאן במסגרת לימודי הדוקטורט של יובל. מה שאני יכולה להבטיח לכם הוא שהמחאה ממש לא מסתכמת במילקי. התקשורת והשלטון שמחים לסמן אותה כאיזו מחאה אידיוטית על מעדן חלב, אבל מדובר בהרבה יותר. להגר זה לא קל – לבנות מחדש רשת חברתית ותומכת, ללמוד שפה ותרבות, להתרגל לדברים חדשים – אבל יש סיבה לכך שאנשים רבים חושבים על האפשרות הזאת. הסיבה היא שבישראל של היום קשה מאוד לחיות. זאת בעיה אדירה. כנראה ה-בעיה של הדור שלנו. אל תעשו לעצמכם חיים קלים ותסכמו את כל באיזה מעדן מוקצף.

שמחתי שהמחאה הזאת הגיעה כי היא החזירה למוקד את כל הנושא הזה – של הישרדות בג'ונגל הישראלי. אידיוטית? אינפנטילית? אולי. אבל היא העלתה לפני השטח את הבעיות האמיתיות. תודה לך צעיר ישראלי אלמוני מברלין!


2.
המחאה הזאת הגיעה לאחר "צוק איתן". מה שגיליתי בעקבות שני האירועים הוא שזה כבר לא לגיטימי להעביר ביקורת על המדינה. לא משנה אם מדובר בביקורת בטחונית-מדינית - כמו לשאול מה בעצם תרם לנו מבצע "צוק איתן" - או בביקורת כלכלית-חברתית. בשני המקרים המבקר ייחשב לבוגד. ולך לעזה. ובאירופה יש אנטישמיות. וכאן הכל דבש. ואתה מוציא דיבה ומפונק.

באמת שנשגבת מבינתי הגישה הזאת. זה נראה לי מתבקש שאדם שאוהב את המדינה שלו יבקר אותה. ככה זה כשאוהבים מישהו ומאמינים שהוא מסוגל ליותר – מבקרים אותו. מבהירים לו שהוא צריך להתאמץ ולשפר. לא נותנים לו לשקוע בבינוניות או להדרדר.

אבל רבים חושבים אחרת ממני. לא רק בטוקבקים, אלא גם בתקשורת ובמערכת הפוליטית. ההשתקה הזאת של כל ביקורת כלא לגיטימית מפחידה אותי.

אני חיה כבר שנתיים בגרמניה. מדינה מוצלחת ומשגשגת לכל הדעות. ותרשו לי להגיד לכם, האומה הגרמנית לא עולה על הישראלית בדבר. כל מה שיש כאן, כל מה שמוצלח כאן, ברור לי לחלוטין שאנחנו מסוגלים לזה ואפילו ליותר. אני לא הולכת לוותר למדינה שלי – שבוחרת "לנהל סכסוך" במקום להביא שלום. שבוחרת להקים ועדות למלחמה בעוני וביוקר המחיה כדי למסמס את המחאה ובסוף לא מאמצות את המסקנות שהגיעו אליהן. לא לא לא. אני הולכת לדרוש יותר. ומדינה שלי, זה הכל מאהבה.

בגובה העיניים

בתחילת הקורס הנוכחי, בסבב ההכרות, כשסיפרתי שאני מישראל ראיתי את הצעירה הסורית נדרכת. "אוי. הולכות להיות לנו כאן בעיות", חשבתי. ואכן, בהפסקה היא מיהרה לשולחן שלי, משכה כיסא, התיישבה מולי והתחילה לדבר.

"הרבה ישראלים חושבים שכל הסורים שונאים אותם. אבל זה לא נכון. אני לא שונאת ישראלים. הייתי רוצה לבקר בתל אביב והייתי רוצה שאת תהיי מסוגלת לבקר בדמשק."

הייתי בהלם, לא לזה ציפיתי. היא המשיכה ואמרה שתשמח אם נהיה חברות. לאחר מכן דנו בחומוס הגרמני ושתינו הזדעזענו מאיכותו, במין אחוות מזרח-תיכון שכזו.

כשסיפרתי שביקרתי באפריל בישראל, פניה נפלו. היא היתה רוצה לחזור ולבקר בסוריה, אבל כבר השלימה עם כך שזה לא יקרה. אסד יישאר לדעתה והוא לא ייתן לה ולמשפחתה לחזור. אני הקשבתי וכאבתי תוך כדי מחשבה באיזו קלות אנו לא שמים לב לפריבילגיות שיש לנו.

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי על מוחמד אלקאדי שתמונתו מחזיק שלוש אצבעות בשמחה פורסמה בוואינט ובוואלה כהוכחה לטרנד החדש של שמחה על חטיפת הנערים הישראלים. אלקאדי מתרעם, ובצדק. תמונתו נלקחה שנה קודם לכן, בהקשר שונה לגמרי (תמיכה במועמד מס' 3 בכוכב נולד הערבי). הוא לא שמח על החטיפה ונפגע מכך שקושר אליה.

אז כן, יש טרור ופיגועים וסכסוך מתמשך. יש גם הסתה. כל כך קל לברוח למקום של "כולם שונאים אותנו, כולם רוצים ברעתנו". קל אבל שגוי. גם אלקאדי וגם החברה הסורית החדשה שלי גדלו בסביבה טעונה ומלאה בהסתה ובכל זאת, הם חושבים אחרת.

צריך להתאמץ לא ליפול לקלישאות הלאומיות הללו. לא רק בגלל שאנחנו מונעים מעצמנו נקודות קטנות ונצרכות של אור במצב הקשה אלא גם בגלל שאנחנו מכרסמים באנושיות שלנו. שאנחנו עלולים להפוך לפחדים הגדולים ביותר שלנו.

דוגמא לא נעימה לכך היא הסטטוס הבא שפורסם בפייסבוק ע"י Ayman Sikseck:

"צהרי היום. סופרמרקט שכונתי ביפו.

אמא שלי מחכה בתור לקופה, כשלקוחה שעומדת מאחוריה מסננת לעברה: "בת זונה". אמא, שמבקרת בחנות הזו כמעט מדי יום, הסתובבה אליה כדי לוודא שאליה היא מתכוונת. בשלב הזה הדברים נעשו קצת יותר ברורים. הלקוחה המדוברת הצביעה על הרעלה שלה וצעקה "ערבים רוצחים". זה לא היה חכם במיוחד, בסופרמרקט יפואי שבו חצי מהקופאיות הן ערביות בנות העיר, ולפחות חצי מהלקוחות הם ערבים. זה היה חכם אפילו פחות לתקוף את אמא שלי פיסית ולנסות למשוך לה את הרעלה מעל לראש. התברר שהלקוחה הזועמת הייתה נסערת מחטיפת הנערים. כדי להרגיע את רוחה, בעל המקום סילק אותה משם מיד. כן, "בגלל ערביה מסריחה", בתשובה לפליאה שלה.

שמעתי הרגע את הסיפור מאמא וחשבתי שזה המחיר של זעם אידיאולוגי לא מנומק, חסר הבחנה, שלא מעוניין להפריד או להכיל מורכבויות. סופו שאתה מותקף בשכונה שלך, בחנות שאתה קונה בה לחם וחלב וסוכר, ומפטפט בה עם השכנים שלך, ערבים ויהודים. החלוקה המפתה הזו של אויבים מול קורבנות לא נשארת במאמרי הדעה ובפוסטים בפייסבוק ובשיחות טלפון, היא מגיעה אלינו הביתה בסופו של דבר, ומאיימת להוריד לנו סטירה. ואם זה לא מספיק מפחיד אותנו כדי להפסיק, כנראה שזה מה שמגיע לנו."

על דילמות ערכיות של קצין בצבא ארה"ב בשלהי מלחמת העולם השניה

מיטיבי הלכת בבלוגי בוודאי זוכרים את ההתלבטות הקשה שהיתה לי, בבחירת הספר הבא לקריאה. בינתיים התחלתי לקרוא את "מפקד-פלוגה" של צ'רלס"מק" מקדונלד.

הספר, אם נשים לרגע בצד את התרגום הזוועתי שלו, מעניין לקריאה. מק הוא מ"פ צעיר ברג'ימנט חיל הרגלים ה-23 בצבא האמריקאי. הפרקים האחרונים שקראתי מפרטים את התקדמותה של יחידתו של מק בגרמניה. היחידה נמצאת כרגע (כלומר, בעמודים הנוכחיים) בסכסוניה ותחושת נוסטלגיה משונה משתלטת עלי כאשר אני קוראת את שמות העיירות הקרובות ללייפציג, אשר בהן החיילים האמריקאים עוברים. ההתרגשות מתגברת כאשר אני יודעת שבפרקים הקרובים (ספויילר!) אמור מק לקבל את כניעתה של לייפציג.

לאחר שורה של קרבות קשים נראה שהרע כבר מאחוריהם. אני תוהה אם רק אני מזהה את סוף המלחמה הקרב בעזרת הידע הבדיעבדי שלי או אם גם החיילים האמריקאים מרגישים זאת. נראה שלאחרונה הם פוגשים יותר בגרמנים המעוניינים להכנע מאשר בגרמנים המעוניינים להלחם בהם. בנוסף, הסיפור מתרחש לפני 69 שנה בדיוק, כלומר, סביר להניח שגם אותם מלווה מזג האוויר האביבי הזה, שבין גשמים עזים ישנם ימים שמשיים עם אויר נפלא וישנה תחושת התחדשות מרעננת באויר.

מלבד גרמנים, החיילים האמריקאים נתקלים גם בעובדי כפייה ובשבויים מצבאות בעלות הברית שנשבו בידי הגרמנים. הללו שמחים על שחרורם אך באחד המקרים מספר מק על נשים גרמניות (אזרחיות) המגיעות אליו, כמפקד האחראי על האיזור, להתלונן על התוצאות הנלוות לשחרור זה:

השמועה עברה בין נשי האזרחים שאני הנני ה"קומנדאט" השטח והן נהרו בזרם בלתי-פוסק למוצב-הפיקוד שלנו.
- "רוסים נמצאים במטבח שלי!" או "הם לוקחים את כל העופות!" או "הם נוחרים את חזירי!" צווחו בגרמנית.

סיגלתי לעצמי מענה מן המוכן למצב והארמס תרגמו בעבורי.

"אמור להן שלא אנו הבאנו הנה את האנשים האלה".

(עמ' 289)

התשובה של מק משעשעת, יש להודות. היא לעומתית ונראה שהשתיקה בקלות את המתלוננות הגרמניות. עם זאת, לאחר הגיחוך המתבקש, אני מוצאת שהתשובה מפריעה לי. ברגע שמק מוצא עצמו אחראי על איזור, הוא אחראי גם על האזרחים השוהים בו. ההתנערות מאחריות מפריעה לי. מצד שני, יש לזכור את הנסיבות המקלות של מק: בחודשים האחרונים איבד חיילים רבים והנשים המתלוננות אמנם לא הביאו את עובדי הכפיה אבל אין ספק כי נהנו מנוכחותם. מצד שלישי, כקוראת אשר חיה 70 שנה אחרי המאורעות המתוארים, אני יודעת שלאזרחים (ובעיקר – לאזרחיות) באיזור מצפה גורל רע בהרבה מאובדן חיות בית ולכן אהדתי נתונה להן.

שר הכלכלה של ההייטק

1.

בנט מאיץ בילדים להיות תלמידים טובים, בעיקר במקצועות הריאלים. האם בנט מכיר את הקשר הישיר והחזק מאוד בין הדירוג הסוציואקונומי של יישוב לבין אחוזי ההצלחה של בניו ובנותיו בבגרויות? במקצועות הריאלים?

האם בנט לא מוטרד מכך שקיימים ילדים רבים, רבים מדי, שלא מסוגלים להגיע ל-5 יח"ל במתמטיקה, אנגלית ופיזיקה בגלל שההורים שלהם לא יכולים לממן להם שיעורים פרטיים? בגלל שההורים שלהם לא יכולים לשלם תשלומים נוספים לשעות לימוד נוספות בבית הספר? מה בנט מתכנן לעשות בנידון?

2.

הקריאה להורים לכוון את ילדיהם ללימודי הנדסה צורמת מכיוון שהיא מתעלמת ממקצועות אחרים. מדינה לא יכולה להתקיים ממהנדסים בלבד. יש צורך גם ברופאים, אחיות, עובדים סוציאלים, עובדי מלאכה ועבודת כפיים, עובדי שירותים... למעשה, קיים גם מחסור חמור במורים למדעים מדוייקים, אותם מקצועות שבנט מעוניין שכל ילדי ישראל ילמדו. האם בנט שואל את עצמו איך נוצר המחסור הזה? האם תנאי ההעסקה של המורים מרחיקים מורים פוטנציאלים? האם אנו רוצים שהמורים והמחנכים של דור העתיד יאלצו לקבל הבטחת הכנסה? מה בנט מתכנן לעשות בנידון?

3.

אני תוהה אם בנט מאמין באמת ובתמים שכל ילד ישראלי מסוגל (ורוצה) להפוך למהנדס. מין אמונה עיוורת כזאת בג'ניוס היהודי ובסטארט אפ ניישן ובחוצפה הישראלית שמתרגמת להצלחה. בטח שאנחנו הכי חכמים – תראו כמה מקבלי פרס נובל יהודים יש! אנחנו מצליחנים, אנחנו גאונים, אנחנו מקוריים ואנחנו צריכים לרוץ קדימה ולעזאזל עם מי שנשאר מאחור. זאת תפיסה ילדותית, תמימה ואף מסוכנת כאשר היא אוחז בה שר הכלכלה שלנו.

יש לי הרבה ביקורת על בנט במגוון נושאים, אבל אנסה להתמקד בנושא הספציפי הזה: אמנם נראה שהסטטוס הזה מגיע מדאגה כנה, אבל בנט מנותק. הממשלה הזאת כבר סגרה שנה של שלטון והוא עדיין מנותק. הייתי רוצה ששר הכלכלה שלי יהיה מחובר יותר לקרקע. שלא ינסח מדיניות בהתבסס על האמונה בכך שכל ילד ישראלי הוא מהנדס בפוטנציה. שיבין שבתפקידו כשר הוא אמור לשרת את כלל אזרחי המדינה – גם אלו שלא יכולים להיות מהנדסים, גם אלו שיכולים אבל לא יגיעו לכך כי אין להם את התנאים לכך וגם אלו שפשוט רוצים לעבוד במשהו אחר. מדינת ישראל היא לא כמה חברות הייטק וצבא ששומר עליהן. מדינה היא חברה שלמה שצריכה להיות מגוונת כדי להתקיים ולשגשג. מדינה שייכת לכלל אזרחיה וצריכה להתנהג בהתאם.

הגיגים ליום השואה

1. לאחר שנה וחצי של מגורים בגרמניה אני כבר לא יכולה לראות את הגרמנים כמקשה אחת מה שהופך את יום השואה למאתגר במיוחד עבורי.


2. לפני חצי שנה התחלתי לשאול חברים גרמנים על מה הסבים שלהם עשו בשואה. לאחר ההלם הראשוני הם ענו לי ברצון. מה אומר? הלוואי שלא הייתי שואלת. לא מפני שהסיפורים היו קשים ומזעזעים אלא דווקא בגלל שהם היו פשוטים. סיפורים של אנשים שהיו ברגים קטנטנים ברייך.
אני חייבת להודות שאם הייתי במקומם לא הייתי נחפזת לקחת את הסיכון שבהתנגדות (הרייך השלישי היה אכזרי למתנגדיו לא פחות מאשר לקורבנותיו הטבעיים). האמת היא שאני לא בטוחה שבכלל הייתי מצליחה לזהות תועלת בכך שאני הקטנה אביע התנגדות כלשהי. אז מה כן? אין לי מושג.

הספר הבא

זהו. סיימתי לקרוא את ספרה של חנה ארדנט על משפט אייכמן (דו"ח על הבנאליות של הרוע). למרות שהתחלתי לקרוא את הספר עם ספויילר ענק ("תולים אותו בסוף!"), בכל זאת הוא הצליח לרתק אותי עד סופו. היה לי רק סיוט אחד על הספר (לפחות רק אחד שאני זוכרת) שזה שיפור ניכר מהדרך שבה תת המודע שלי הגיב ל"גרמנים נגד גרמנים" של צימרמן. מעודדת מכך אני צריכה לבחור את הספר הבא שאקרא.

יסודות הטוטליטריות / חנה ארדנט.
פלוס: אהבתי את כתיבתה על אייכמן. גילתה ביקורתיות חסרת רחמים כלפי כל פרט.
מינוס: היא יכולה להיות קרירה ולנסח שאלות מטרידות. (כאילו, באמת מטרידות. מהסוג שאני מוצאת את עצמי חושבת עליהן תוך כדי מקלחת או לפני השינה).

וילהלם מאר: הפטריארך של האנטישמיות / משה צימרמן.
פלוס: כל הידע שלי על מקורותיה של האנטישמיות החדשה לוקה בחסר ומתבסס בעיקר על אנקדוטות משיעורי היסטוריה בתיכון. זה נראה כמו ספר נפלא להרחבה בנושא.
מינוס: הספר כולל תרגום של ארבעה חיבורים אנטישמיים קלאסיים. תמיד קיים בי החשש שאם אקרא אותם אני עוד עלולה להשתכנע. כבר כיום אני לא סובלת את עצמי משלל סיבות (קיימות ומומצאות) ואני חוששת להוסיף סיבה נוספת. מצד שני, אני סמולנית, כך שאני כבר אוטואנטישמית.

מפקד-פלוגה / צ'רלס מקדונלד.
צ'רלס מקדונלד היה מ"פ בצבא האמריקאי במלחמת העולם השניה. זהו ספר על חוויותיו בשירותו הצבאי.
פלוס: טקטיקה! תיאורי קרבות! ריח זיעה גברית ואבק שריפה! אהבתי את זה ביומן של רומל ממלחמת העולם הראשונה. אין סיבה שלא אתחבר לזה גם עכשיו. בונוס: באחד הפרקים היחידה של מקדונלד מגיעה ללייפציג, עירי האהובה. אולי אפילו אצליח לזהות את האתרים שיוזכרו. התרגשות.
מינוס: little known fact היא שצה"ל בשנותיו הראשונות נצרך לספרי טקטיקה. התוצאה: תרגום המוני ספרים קלאסיים בתרגום ארכאי. זה מתיש. למה אני מתכוונת? הנה ציטוטים לדוגמא מדפדוף אקראי:
"המסע במשאיות הובילנו לאורך חלק מבלגיה לפני שחצינו את הגבול אל דוכסות לוכסמבורג".
"התהלכתי בין הטורים הבלתי-סדירים של האהלים, והבוץ הסמיך השמיע קולות-מציצה בהדבקו לערדלי".
זה מרגיש קצת כמו לקום בבוקר ולהחליט שאתם הולכים לנהל את כל היום שלכם בהליכה אחורנית במקום קדימה.

גרמניה הנאצית והיהודים, שנות הרדיפות 1933-1939 / שאול פרידלנדר.
פלוס: "גרמנים נגד גרמנים" של צימרמן שעקב אחר מערכת היחסים (נקרא לזה ככה) בין גרמנים יהודים לגרמנים לא-יהודים היה ספר מופת. לרדת לרזולוציה הקטנה ביותר של התפתחות מערכת היחסים הזאת היה קריאה מטלטלת שהוציאה ממני פרץ יצירתיות ורגשות שלא זכרתי שקיימים בי.
מינוס: מניסיון העבר, עלול להיות מתיש רגשית ונפשית.

יכול להיות שקיים כאן מוטיב חוזר? הממ

 אז מה יהיה הספר הבא שאקרא?