על דילמות ערכיות של קצין בצבא ארה"ב בשלהי מלחמת העולם השניה

מיטיבי הלכת בבלוגי בוודאי זוכרים את ההתלבטות הקשה שהיתה לי, בבחירת הספר הבא לקריאה. בינתיים התחלתי לקרוא את "מפקד-פלוגה" של צ'רלס"מק" מקדונלד.

הספר, אם נשים לרגע בצד את התרגום הזוועתי שלו, מעניין לקריאה. מק הוא מ"פ צעיר ברג'ימנט חיל הרגלים ה-23 בצבא האמריקאי. הפרקים האחרונים שקראתי מפרטים את התקדמותה של יחידתו של מק בגרמניה. היחידה נמצאת כרגע (כלומר, בעמודים הנוכחיים) בסכסוניה ותחושת נוסטלגיה משונה משתלטת עלי כאשר אני קוראת את שמות העיירות הקרובות ללייפציג, אשר בהן החיילים האמריקאים עוברים. ההתרגשות מתגברת כאשר אני יודעת שבפרקים הקרובים (ספויילר!) אמור מק לקבל את כניעתה של לייפציג.

לאחר שורה של קרבות קשים נראה שהרע כבר מאחוריהם. אני תוהה אם רק אני מזהה את סוף המלחמה הקרב בעזרת הידע הבדיעבדי שלי או אם גם החיילים האמריקאים מרגישים זאת. נראה שלאחרונה הם פוגשים יותר בגרמנים המעוניינים להכנע מאשר בגרמנים המעוניינים להלחם בהם. בנוסף, הסיפור מתרחש לפני 69 שנה בדיוק, כלומר, סביר להניח שגם אותם מלווה מזג האוויר האביבי הזה, שבין גשמים עזים ישנם ימים שמשיים עם אויר נפלא וישנה תחושת התחדשות מרעננת באויר.

מלבד גרמנים, החיילים האמריקאים נתקלים גם בעובדי כפייה ובשבויים מצבאות בעלות הברית שנשבו בידי הגרמנים. הללו שמחים על שחרורם אך באחד המקרים מספר מק על נשים גרמניות (אזרחיות) המגיעות אליו, כמפקד האחראי על האיזור, להתלונן על התוצאות הנלוות לשחרור זה:

השמועה עברה בין נשי האזרחים שאני הנני ה"קומנדאט" השטח והן נהרו בזרם בלתי-פוסק למוצב-הפיקוד שלנו.
- "רוסים נמצאים במטבח שלי!" או "הם לוקחים את כל העופות!" או "הם נוחרים את חזירי!" צווחו בגרמנית.

סיגלתי לעצמי מענה מן המוכן למצב והארמס תרגמו בעבורי.

"אמור להן שלא אנו הבאנו הנה את האנשים האלה".

(עמ' 289)

התשובה של מק משעשעת, יש להודות. היא לעומתית ונראה שהשתיקה בקלות את המתלוננות הגרמניות. עם זאת, לאחר הגיחוך המתבקש, אני מוצאת שהתשובה מפריעה לי. ברגע שמק מוצא עצמו אחראי על איזור, הוא אחראי גם על האזרחים השוהים בו. ההתנערות מאחריות מפריעה לי. מצד שני, יש לזכור את הנסיבות המקלות של מק: בחודשים האחרונים איבד חיילים רבים והנשים המתלוננות אמנם לא הביאו את עובדי הכפיה אבל אין ספק כי נהנו מנוכחותם. מצד שלישי, כקוראת אשר חיה 70 שנה אחרי המאורעות המתוארים, אני יודעת שלאזרחים (ובעיקר – לאזרחיות) באיזור מצפה גורל רע בהרבה מאובדן חיות בית ולכן אהדתי נתונה להן.