כיצד האיחוד למד לשכוח מהכיבוש ולאהוב את ישראל - סיפור שקרה באמת. (או שלא.)

העובד הזוטר נכנס לחדר הישיבות במטה האיחוד האירופי ובפנים קודרות מגיש מסמך לראש המטה. מגיש ויוצא. ראש המטה קורא בעיון, שאר הנוכחים שותקים. מהתנהגותו ומהתנהגות העובד הזוטר הם מבינים שמתרחש כאן משהו גדול. 

"הום", מכחכח ראש המטה, "חברים. נראה שיש לנו בעיה."

"מה הבעיה?"

"זה הישראלים. מסתבר שהם מביעים אמונה במה שהם עושים ומשוכנעים לחלוטין בצדקת דרכם. אתם יודעים הרי מה זה אומר. עוד בישיבה הראשונה קבענו שאם יקרה מצב בו הישראלים מאמינים באמונה שלמה בארץ ישראל השלמה יהיה עלינו לבטל את כל הגזרות עליהם.

אני יודע, כאשר החלטנו זאת לא שיערנו שנגיע ליום הזה. אבל הנה, הגענו. אין לנו ברירה."

הנוכחים שותקים עד שאחד מהם שואל באומץ, "אז זהו? נפסיק לאיים עליהם ולהכריח אותם לחתום על מסמכים בהם הם מודים ששטחי ארץ שמעולם לא סיפחו אכן לא שייכים למדינת ישראל?"

ראש המטה עונה בעיניים עצובות, "אתה יודע. אם היה רק מדובר באמונה בצדקת הדרך ולעזאזל העולם, אז אולי היינו מצליחים לפעול בכל זאת... אבל כתוב לי כאן דבר מה נוסף. מסתבר שאנחנו, האיחוד, צבועים."

הנוכחים בהלם. ניכר בפניהם שסערה פנימית מתרחשת בהם.

החבר האמיץ ששאל מקודם מפר גם עכשיו את השתיקה, "תוכל להרחיב בבקשה?"

"כן. בוודאי. מצורפת כאן טבלה ברורה המשווה בין יחס האיחוד לישראל לבין יחסו לסכסוכים אחרים ומדינות אחרות. מהטבלה עולה בבירור שיש לנו סטנדרטים כפולים. אני מצטער רבותי, אבל הגילוי הזה, בתוספת העניין הראשון, מסנדל אותנו לחלוטין.

אנחנו נצטרך לבטל את כל הגזירות על ישראל ולסגת מכל הנזיפות ששיגרנו עד כה."

הנוכחים מהנהנים בעצב. בסופו של יום, גם הם, כמו ראש המטה, אנטישמים בסתר ומצטערים על האפשרות שאבדה לפגוע בבני העם היהודי היושבים בציון.

אחד הנוכחים מעז ומרים את היד, "רגע רגע. רוב העבודה שלנו סובבת סביב ישראל. אם אנחנו מחליטים שאנחנו לא נטפלים למדינה הקטנה הזאת יותר, אין לנו כל כך מה לעשות. אני צודק?"

ראש המטה מחייך חיוך עגום. "אתה צודק. לכן, החל מהיום, כולכם בחופשה לא מוגבלת הכוללת תשלום!"

"וואו, מה נעשה עם כל הזמן הזה?", צוחק מישהו.

ראש המטה מרים את ראשו מהמסמך, עיניו נוצצות, "אולי ניסע לירושלים? שמעתי שירד שם שלג השבוע".

תשובה אפשרית אחת

אני מאוד מרוצה מהמורה שלי בדויטשקורס. מעבר לכך שהיא מעבירה את החומר בצורה מעולה, היא גם דואגת להעשיר אותנו בתרבות הגרמנית ובחיי היומיום. באוקטובר, לדוגמא, היה חג פרוטסטנטי בשם חג הרפורמציה. קראנו בכיתה קטע על מרתין לותר והיא חילקה לכולנו עוגות קטנות הנאפות במאפיות המקומיות רק בחודש הזה ומיועדות לציון החג. (בכלל, כל מורה שמחלק מזון טעים לתלמידים מקבל אצלי נקודות זכות). היא מסייעת לתלמידים בעניינים פורמליים ואפילו מחלקת ספרי ילדים ישנים בגרמנית.

במהלך הקורס הראשון יצא לנו לשוחח והיא שאלה אותי על המשפחה שלי. כמובן שנתקעתי, הגרמנית שלי היתה בסיסית ביותר. אתמול היא שאלה אותי שוב. היא זכרה שאמרתי שההורים שלי מבקרים בלייפציג לתקופה ארוכה ושאלה אם הם עדיין נמצאים כאן. השבתי בשלילה. הם כבר עזבו לקנדה.

"ההורים שלך לא נולדו בישראל, נכון?", היא שאלה בהיסוס. עניתי שאמא שלי נולדה בדר סלובקי ושאבא שלי נולד בדויטשלנד, במחנה פליטים לאחר המלחמה (nach dem Krieg). היא פערה עיניים גדולות ואמרה שהביקור הזה בגרמניה בוודאי היה עבורו חוויה קשה (schrecklich).

"Nein!", השבתי בחיוך רחב, "Heute gibt es anderes Deutschland.". גרמניה של היום היא לא גרמניה של פעם. היא שונה.

כשעניתי לה ראיתי איך היא מתחילה לחייך. חיוך של רווחה. של שלווה. היא הנהנה במין עייפות מתוקה כזאת ונפרדנו לשלום.

אנשים שונים שואלים אותי על גרמניה. לכל אחד מהם אני נותנת תשובה שונה. בהתחלה חשבתי שזה מעיד שאני מבולבלת, לא החלטית, לא ממוקדת ואולי אפילו קצת טיפשה.

אבל הבנתי שזה בסדר. שזה נכון. שזה דווקא מסתדר יפה. וזה מרגיע אותי וממלא אותי אושר.

אבירמה גולן על גרמניה כיום

"גרתי בצרפת חמש שנים, והייתי כמעט בכל אירופה, אבל בתקופה הזו לא דרכה רגלי בגרמניה אפילו פעם אחת. לא הייתי מסוגלת נפשית להיכנס אליה. ב־2004 הייתי בפעם הראשונה בברלין, כדי להשתתף בכנס בנושא האנטישמיות דווקא. החזרה הישראלית של צעירים לברלין אינה תמימה. הגרמנים עשו הכול כדי לפתות את הישראלים לבוא, מכוונות טובות וכוונות פחות טובות. יש היום דור שלם של גרמנים שמבינים שהם צריכים לכפר על מה שאבותיהם עשו, למרות שאי אפשר, וחקר השואה בגרמניה הוא דבר שאפשר להתפעל ממנו. אבל יש גם כוונות של לרחוץ בניקיון כפיים. אני לא מסוגלת להבין את אלו שעושים לעצמם דרכון גרמני. הם כאילו אומרים – יאללה, מה אתם רוצים, זה היה לפני שישים שנה. כל החבר'ה הצעירים האלו מתעלמים לגמרי מהטרנד החדש בגרמניה שבו גרמנים טוענים שהם היו לא פחות קרבנות מכולם, שגם הם חטפו בהפצצות והשמידו להם את העיר והיה להם קשה. יש גרמנים שטוענים שהיה כיבוש נאצי. זה מגוחך, והרי גרמניה נשכבה על הגב! יש משהו בזיכרון הקצר של הישראלים שהוא פשוט לא מכובד".

(לקוח מראיון במקור ראשון)

גם זאת דרך התמודדות

השבועות האחרונים היו עבורי די אינטנסיביים מבחינת ההתמודדות שלי עם הפיל הגדול בחדר. אני משתדלת לא לשים את כל התחושות והרגשות בקערה אחת ובכך לרדד אותם לעיסה אחת בצבע אחיד. אבל לפעמים זה קשה. לפעמים הכל מתערבב ואני מרגישה מבולבלת, אשמה, צבועה וטיפשה.

wolfenstein מספק פורקן. לפרק זמן קצר, הרעים הם הרעים והטובים הם הטובים. אין בלבול. אני לא צריכה לשבור את הראש אם הנאצי שיריתי בו הוא סבא של אדם שקרוב אלי כרגע. אני לא צריכה להתעמק בשאלה מה הייתי עושה במקומו, אם היו מודיעים לי שמרגל אמריקאי מסתובב בקומה. הם נאצים, תירי בהם. זהו.

סליחה, איך אמרת שקוראים לך?

ניסיון כתיבה בגרמנית - משפט אייכמן

בדויטשקורס קיבלנו מטלה, לכתוב על אירוע היסטורי חשוב במדינה שלנו. לא כתבתי על מלחמות כי יושבים איתי בכיתה תלמידים ממדינות שישראל לא מקיימת איתן יחסים דיפלומטיים. במקום זאת, בחרתי לכתוב על משפט אייכמן.

אני בטוחה שיש טעויות ושגיאות... אבל בכל זאת, זה קטע שהצלחתי לכתוב בגרמנית על נושא קשה אז אני גאה בעצמי :-)
 

Israel ist ein junger Staat. Dashalb ist ihre Geschichte kurz und mit einigen wichtigen Ereignisse. Ich wollte nicht über Kriege schreiben. Ich schreibe aber über anderes Ereignis – Adolf Eichmanns Gerichtsverhandlung.

Eichmann wurde bei dem israelische Geheimdienst in Argentinien gefangen.
Die Gerichtsverhandlung ist 1961 in Jerusalem eingetreten. Seine Gerichtsverhandlung hat ungäfahr ein Jahr gedaurt. Eichmann wurde angeklagt wegen seine Teil in der Holocaust. Das Gericht hat über Eichmann urteilen, dass er schuldig ist. Er war zu Todesstrafe verurteilt.

Die Gerichtsverhandlung ist die Israelische Gesellschaft gewechselt. Bisher wurden die Überlebenden geschwiegen und niemand wollte ihre Geschichten hören. Nachher konnte die Gesellschaft sie besser verstehen.