על החיים המשותפים בישראל

באוגוסט 2008, שרת החינוך דאז, פרופ' יולי תמיר פרסמה פניה לציבור. בפניה זו, היא הכריזה על הקמת ועדה ציבורית לגיבוש המדיניות הלאומית בנושא חינוך לחיים משותפים בין יהודים לבין ערבים בישראל וקראה לאנשי מקצוע לפנות לועדה כדי להציג את התוכניות והרעיונות שלהם בנושא.
הועדה החלה את עבודתה בספטמבר 2008. בינואר 2009 הועדה הגישה דו"ח מסכם.
אני ממליצה לכולם להקליק על הקישור, להוריד את הדו"ח ולקרוא לפחות את תקציר המנהלים (ארבעה עמודים, קטן עליכם).
בין מחברי הדו"ח ניתן למצוא יהודים וערבים. אקדמאים ואנשי חינוך. אחד מהמחברים הוא יו"ר שותף בעמותת סיכוי. מחבר אחר הוא מנכ"ל שותף ביוזמות קרן אברהם. הועדה עצמה עבדה בשיתוף ובתמיכה של קרן אברהם.
ללא ספק מדובר בדו"ח ראוי, מפורט ומושקע שמסכם עבודה רבה של אנשים המעורים בנושא החיים המשותפים בין יהודים וערבים בישראל.
איפה הדו"ח הזה עומד עכשיו?
ובכן, בפברואר 2009 התקיימו בחירות לכנסת השמונה-עשרה. הממשלה התחלפה. לתפקיד שר החינוך התמנה גדעון סער. מספר חודשים לאחר הבחירות שלחתי מייל לשר החינוך בבקשה להתעדכן על סטטוס הדו"ח. האם משרד החינוך בראשותו קיבל את המלצות הדו"ח?
גדעון סער לא ענה ואני שכחתי מכך.

היום נתקלתי במאמר מעציב ב"הארץ" שהזכיר לי שהנושא עדיין אקטואלי.

אני לא מבינה למה החינוך לחיים משותפים לא נמצא בראש סדר היום של הממשלה. זה מתסכל אותי.

מעל לשולחן | מתחת לשולחן

היום בצהרים, בקמפוס הר הצופים, צפיתי מרחוק בזוג ערבי שישב לבדו ליד שולחן.
הבחורה והבחור ישבו אחד מול השני ושתו באיטיות משקה מוגז כלשהו. רוב הזמן הם דיברו.
הבחורה היתה לבושה כמוסלמית אדוקה. הג'ילבאב המסורתי, בצבע כהה, כיסה את כולה אך עדיין רימז על תוויה המחמיאים. הבחור לבש חולצה מכופתרת ומכנסי ג'ינס. שערו היה משוח לאחור והוא היה מגולח.
שניהם ישבו מרוחקים מהשולחן. משלבים ידיים. המראה הכללי היה של שני צעירים המקפידים על המרחק ביניהם ונהנים זו מחברתו של זה בצורה מאופקת ומכובדת.
אבל כל זה, כל זה היה מעל השולחן.
מתחת לשולחן צפיתי בסיפור אחר.
הבחורה שלחה מפעם לפעם את רגלה קדימה וליטפה בעדינות את רגל הבחור שמולה. הנגיעה היתה קלה, מרפרפת וכמעט טעיתי להגדירה כטעות. אך הטעות הזאת, חזרה על עצמה שוב ושוב במשך דקות ארוכות.
מעל לשולחן, נמשכה שפת הגוף המאופקת.

ההפרש בין "מעלה" ובין "מטה", כאשר ביניהם חוצץ רק שולחן דק, שיגע אותי.
זה היה מלא תשוקה אך תמים. מאושר אך עצוב.
הסתכלתי עליהם וחייכתי.
אני מקווה שהם לא שמו לב.