בדצמבר 2000 התגייסתי לצבא ההגנה לישראל.
כל חודש קיבלתי 360 ש"ח. 360 ש"ח שכמובן לא הספיקו לשום דבר
(חוץ מאשר לטמפונים. קיבלתי תוספת מיוחדת לטמפונים). אם הייתי מנסה, לא הייתי
מצליחה להוציא אישור עבודה מחוץ לצבא, שכן לא היו לי בעיות מיוחדות בבית שהצדיקו
זאת ע"פ נהלי הת"ש בצבא.
המדינה שילמה לי את 360 השקלים האלו בקריצה, "אני יודעת שזה לא
באמת עוזר במשהו... אבל לא נורא, את גרה עם ההורים ואוכלת משולחנם. הם יתמכו
בך".
וזה מה שההורים שלי עשו. כמובן שבמקביל, המדינה הפסיקה לשלם להורים
שלי קצבאות עלי. גם את זה המדינה עשתה בקריצה. "הלו, גברת, את כבר לא אחראית
לבת שלך. זהו, היא בת 18, היא עצמאית וגדולה ומסוגלת לדאוג לעצמה".
כמה מרוויח לחודש חרדי בן 18? לא משנה אם הוא מקבל מלגה, קצבה כלשהי
או עובד, זה יוצא הרבה יותר מה-360 העלובים שאני קיבלתי.
ההפרש בין הסכומים האלו הוא גם כן נטל. אם תרצו, מס נוסף על אזרחי
המדינה שאיתרע מזלם להיוולד לתוך המגזר הלא-שנוא בקרב אזרחי המדינה.
עכשיו יהיה מי שיקפוץ ויאמר, "רגע! אבל 360 שקלים זה שכר סמלי...
צה"ל הוא צבא העם... זו לא סתם עבודה...". אז שיקפוץ לי.
"העם" זה מושג שהפסיק להתקיים, ברגע שהחלטתם לסמן מגזרים שלמים בו ככאלו
שאין לדרוש מהם את שדורשים מאחרים רק כי "הם מגזרים שנואים" או כי
"זה משרת את האינטרסים של ביבי".
(קיימים כמובן טיעוני כבדי משקל אחרים התומכים בשיוויון בנטל. בחרתי
להתייחס רק לאחד מהם)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה