החלום ושברו

יובל צופה לידי במחשב שלו בתוכנית על האנטישמיות בגרמניה.

"זה מאתמול", הוא מסביר.
"האנטישמיות בגרמניה?", אני שואלת בחשדנות.
"לא, התוכנית. רוצה לראות?"

אני מסרבת בנימוס. עם הקורנפלקס שלי אני מעדיפה לקרוא פוסטים ציניים, מרירים ושנונים על המציאות הכל-ישראלית.

אבל פתאום קופץ לי לראש קטע מהחלום שחלמתי בלילה. ובחלומי אני צועדת ברחוב מאחורי אישה צעירה ובוחנת אותה. אני מזהה מותגים מסויימים, כתובות וצבעים ומסיקה שהיא ניאונאצית. אנחנו מגיעות למעבר חציה. היא נעמדת ואני מאחוריה. היא מסיבה את הראש שמאלה כדי לזהות אם מגיעה מכונית ואני נחשפת לראשונה לתווי פניה. רגע! רגע! אני מכירה אותה! זאת... ואז אני מתעוררת.