כל עם אוהב להתפרק על זכרונות עבר, רצוי של
נצחונות בקרבות הירואיים.
כידוע, העם היהודי יכול להתגאות בהמוני קרבות מוצלחים.
נניח, כמו הקרב הזה בחנוכה שכל כך ניצחנו בו עד שהיוונים או הרומאים שרפו את בית
המקדש ושפכו את כל השמנים. או משהו כזה. יכול להיות שגם ירושלים חרבה, אבל לא צריך
להתרגש, היא עושה את זה די הרבה. למזלנו, זה תמיד נופל על אותו היום. כיף!
הגרמנים לא שונים בכך. אבל אצלם המצב בעייתי
יותר. למרות שאין מחלוקת על כך שהפסידו בשתי מלחמות העולם במאה הקודמת, עדיין ניתן
לציין לא מעט קרבות מוצלחים. ובכל זאת, גרמניה כיום לא מציינת את הכיבוש המהיר של
פולין או את היום בו הורמאכט נכנס לפריז. פוליטיקלי קורקט כזה.
אז מה עושים? חוזרים אחורה בזמן לאיזשהו קרב שלא ברור מי נלחם במי. לקרב הזה קוראים "קרב העמים" והוא התרחש ממש כאן,
בלייפציג, לפני מאתיים שנה.
מכיוון שמדובר בתקופה שקדמה לתנועת הלאומיות
שהצמיחה לנו מדינות עוינות וחשדניות באירופה (תודה לאל על האיחוד!), יוצא שבקרב
הזה גרמנים נלחמו בגרמנים. הוסיפו לתערובת גם שבדים, רוסים, צרפתים ועוד עמים
שבוודאי שכחתי – ותקבלו קרב מתוסבך שאין לי כוח אפילו לחפש בויקיפדיה מה נסגר שם.
מה שאני יודעת הוא שב-20 לאוקטובר מתרחש שחזור
ענק מחוץ ללייפציג. השחזור הזה יכלול 6000 שחקנים ואני הולכת אליו. אני שוקלת
להגניב לאחד הצדדים כלי נשק מודרניים, רק כדי להפוך את הסיפור הזה למשעמם פחות.
בגלל הפוליטקלי קורקט אני עוד חוגג את האליפויות של הפועל פתח תקווה...
השבמחק