הגרמני החזיק את האקדח בידיו ושאל, "תגידי,
את בכלל תדעי איך להשתמש בזה?". לפני שהספקתי לענות חברו שעמד לידו פרץ
בצחוק. "אתה אידיוט? היא מישראל. הם כולם שם בצבא. היא בטח ירתה יותר ממך,
אידיוט".
הגרמני משך בכתפיו והושיט לי את האקדח. לאחר מכן
חיטט בכמה ארגזים והוציא לי קופסת כדורים. 30 כדורים של 9 מ"מ. הוא עדיין
הביט בי בחוסר אמון כאשר הכנסתי אותם במהירות למחסנית. דרכתי את האקדח ונצרתי
בזהירות.
"מה את הולכת לעשות עם זה בכלל?", הוא
שאל. גרמני שמנהל סמול-טוק? לא יכול
להיות. "זה לפרויקט מיוחד שאני עושה. אני לא יודעת איך להסביר לך
בגרמנית". Ich
spreche kein Deutsch התשובה הפשוטה שחוסכת לך הרבה מאוד כאבי
ראש.
נפרדתי מהם לשלום ויצאתי לדרכי. האקדח בער בתוך
תיק היד שלי. משמיע רעשים מתכתיים קטנים כאשר מתנגש במפתחות. האנשים סביבי על
הרכבת נראו אדישים.
אחרי שנה שלמה של מגורים בגרמניה. שלושה קורסים
ללימוד השפה. התנסות בכל מיני סוגי מאפים ובירות שלא הכרתי. שיחות עם גרמנים על
החיים, על העבר, על העתיד, על השואה, על המין האנושי. אחרי כל זה עדיין הרגשתי
שמשהו חסר.
סיימתי לקרוא את הספר של צימרמן, "גרמנים
נגד גרמנים", חסרת נשימה. לא יכולה להפסיק לחשוב ולדמיין איך זה היה להיות
יהודי בגרמניה אז לעומת היום. היום הכל רגוע וכולם נחמדים. ואז? גיהנום. חושבת על
בתי היהודים בואלדשטראסה בהם הצטופפו היהודים לפני שהתחילו הטרנספורטים. במבט
לאחור אני יכולה לומר שהם חיכו לטרנספורטים. אבל זה שטויות, נכון? הם לא ידעו למה
הם מחכים. הם רק ניסו להעביר יום ועוד יום ועוד אחד. לשרוד. אפילו בגרמנית זה
מעורר כבוד – überleben.
האם בלייפציג היו יהודים שירדו למחתרת, או שזה
קרה רק בברלין? אני מנסה להיזכר ללא הצלחה. לייפציג היא עיר גדולה. בתקופה ההיא
העיר היתה גדולה אף יותר. זה מטורף.
להתחבא ביום ובלילה. לצאת רק לעיתים רחוקות, כשאין ברירה. להרגיש שכולם מסתכלים
עליך. כולם מזהים אותך. כולם יודעים שהדבר הנכון לעשות הוא להסגיר אותך.
הגרמני שמסתיר אותך הוא כנראה חבר טוב יותר ממך.
הרי אם היית חבר טוב, לא היית מקבל את עזרתו ומסכן אותו. יש לו אישה, ילדים קטנים.
כולם ימחקו אם תתפס. ואתה? אתה כבר במילא אבוד.
יורדת בתחנת הרכבת וצועדת במורד הרחוב. אני
נכנסת לבנק. לפנות צהרים של יום חול. ריק למדי. כך היה גם בפעמים האחרונות שביקרתי
בשעה הזו. אני משתדלת לא לחייך או ליצור קשר עין עם אף אחד. לא רוצה להפוך את כל
הסיפור הזה לקשה מדי.
צועדת כמה צעדים למרכז האולם הקטן. אף אחד לא
נכנס או יוצא. שקט. מדפסת מדפיסה אי שם. אני מזהה שתי מצלמות במעגל סגור. אני
מביטה בכל אחת מהן מספר שניות בריכוז. בוודאי קיימות מצלמות נוספות שלא זיהיתי. לא
נורא, זה יספיק.
אני נושמת עמוק. מחכה שניה שהאדרלין יסיים להשפך
לדם והרמה שלו תתייצב. אוקיי. הנה. עכשיו.
מוציאה את האקדח, משחררת את הניצרה, מכוונת
לתקרה ויורה. Liegen
Sie bitte auf dem Boden אני מצווה בנימוס, כמו שלימדו בקורס.
Ich
will niemand schießen. Ich will nur den Geld אקוזטיב, נכון? חבל שלא
יכולתי לבקש מראש מדובר גרמנית שיבדוק את הדקדוק והתחביר שלי. האם הקפדתי על
ההבחנה בין התנועות הארוכות לקצרות? אבל זה בסדר, כולם מבינים ונשכבים על הרצפה.
מסתבר שכאשר יש לך אקדח ביד, רמת הגרמנית שלך משתפרת פלאים.
אני מגישה לפקיד הרועד שקית בד. הוא מכניס לתוכה את השטרות שלפניו ופונה
להסתובב לכספת. אין לי זמן לזה. Nein אני צועקת והוא מגיש לי את השקית. אי שם,
המדפסת ממשיכה להדפיס.
עכשיו מגיע החלק הקשה. Entschuldigung אני מתנצלת ויורה לפקיד
ברגל. הוא קורס, נאנק ומאדים. מישהי צורחת באימה אבל אני כבר מעבר לדלת, רצה החוצה
ולחורשה הקרובה. מרחוק שומעת את המשטרה מגיעה. מאוחר יותר עולה באתר חדשות מקומי
באינטרנט ידיעה על שוד מזויין. התמונה שלי נמצאת שם.
זהו. הצלחתי. כוחות הבטחון הגרמנים בעקבותי. אני צריכה להסתתר ולקוות
שלא יזהו אותי ברחוב. עכשיו אני יודעת מה זה להיות יהודי בגרמניה. נותר רק למצוא
גרמני שיסכים להחביא אותי.
את כל כך משוגעת!!! חחח סיפור ענק!
השבמחק